< חזרה למאמרים

הנאצים פלשו לנורווגיה ב-9 באפריל 1941. הממשלה החוקית של נורווגיה יצאה לגלות ורשויות הכיבוש הגרמניות מינו ממשלת בובות בראשותו של וידקון קויזלינג, מנהיג המפלגה הנאצית של נורווגיה (Nasjonal Samling או NS).

בשנתיים הראשונות של הכיבוש אירעו בנורווגיה כמה פעולות מבודדות נגד יהודים, כולל מעצרים. ב-1941 הורתה המשטרה החשאית הגרמנית למשטרת נורווגיה להטביע את האות J בתעודות הזהות של כל יהודי בנורווגיה, כהכנה למצוד הנרחב שבא בהמשך.

רישום יהודי נורווגיה החל ב-1942. נוסף על הטבעת האות J במסמכי הזיהוי, היהודים נדרשו למלא "שאלון ליהודי נורווגיה" שניפקה לשכת הסטטיסטיקה של ה-NS. בה בעת החזיר קוויזלינג לחוקת 1814 את סעיף 2 האנטי יהודי, שבוטל על-ידי הפרלמנט ב-1851.

המעצרים השיטתיים של יהודי נורווגיה החלו ב-6 באוקטובר 1942 בטרונדהיים. ב-25 באוקטובר 1942 שלח מפכ"ל המשטרה קרל אלפרד מרטינסן מברק לרשויות המשטרה במדינה, ובו פקודה לעצור את כל הגברים היהודיים מגיל 15 ומעלה. הנשים נדרשו להתייצב יום-יום בתחנות המשטרה ברחבי המדינה.

במקביל, ב- 26 באוקטובר 1942 קוויזלינג חתם על צו המפקיע את כל הרכוש היהודי. הנכסים נתפסו במקביל למעצרים תוך נישול המיעוט היהודי מפרנסתו.

הנשים והילדים היהודיים נעצרו ב-25 ו-26 בנובמבר 1942. בסך הכל גורשו 772 יהודים מנורווגיה לאושוויץ, ורק 34 מהם שרדו. רוב הנותרים מן הקהילה היהודית הקטנה של נורווגיה, שמנתה כ-2,100 איש ערב המלחמה, שרדו תוך בריחה לשוודיה. נורווגיה איבדה אפוא כשליש מן הקהילה היהודית שלה במהלך המלחמה.